המשחק הפיקציונלי מכונה גם המשחק הסימלי מאחר והילד משתמש בחפצים שונים על מנת לייצג חפצים מה"עולם האמיתי".

המשחק הסימלי אופייני לקבוצת הגיל שנתיים עד שש, במקביל להתפתחות שפתית גוברת והשתכללות יכולתו של הילד לייצוג של אובייקט בעזרת אובייקט אחר. לדוגמא - כסא קטן הופך למושב הרכב, מכסה הופך להגה והילד לנהג. ילדים מסוגלים בשלב זה לייצג את המציאות בעזרת דימויים ולקחתם לאן שירצו בדמיונם.

המשחק הסימלי ידוע גם בשם המשחק הדרמטי, בשל הנטייה של הילד ליצור סצינות סמליות, כמו משחקי משפחה או רופא וחולה. במובן זה, משחקים סימליים הם למעשה משחקי חיקוי של חוויות או סיטואציות מתוך החיים עצמם, העוברות "בימוי" ע"י הילד.

במהלך התפתחותו של הילד, המשחקים הסימליים עוברים אבולוציה. בתחילה, הילד מייצר סצינות עבור עצמו, תוך שימוש באביזרים, כמו למשל, ילד מאכיל, משכיב ויוצא לטיול עם בובה בעגלה. בהמשך יצטרפו הילדים זה לזה, כאשר הם משחקים זה לצד זה אבל באותו עולם תוכן, למשל - לשני הילדים יהיה תפקיד של מטפל, כל אחד בבובה משל עצמו. לבסוף, ייצרו הילדים סצינה משותפת, בה לכל אחד תפקיד במערך הסיפורי (אמא, אבא, אח, הכלב המשפחתי וכו').

המשחק הפיקציונלי הוא נושא מעניין ומורכב כאשר בוחנים אותו בעיניים של שיטת מונטסורי, זאת בשל סוגיות הנוגעות למחקריה של מונטסורי על המוח בגיל הרך וחשיבות הפנטזיה, הדימיון והמציאות עבור התפתחות הילד. בין אנשי המקצוע ישנן אסכולות שונות וויכוח ארוך שנים - האם ועד כמה יש מקום למשחקי דימיון במסגרות חינוכיות ובבתים ההולכים עם תפיסת העולם המונטסורית.

כיצד תופסת כל אסכולה את המשחק הפיקציונלי וחשיבותו?, על מה הויכוח?, מה המשמעויות שלו מבחינת הגננת או ההורה המונטסורי?

נשמח להעמיק אתכם את הלמידה במפגשי ייעוץ בשיטה, להורים ולאנשי חינוך. לפרטים נוספים, פנו אלינו כאן.