לאורך השנים, נתקלנו בתפיסה מוטעית לגביי שיטת מונטסורי בכל הנוגע לרעיון של לחלוק עם אחרים (sharing). נדמה שהדגש במונטסורי על הפרט והעמדת האינדיווידואל וצרכיו הייחודיים במרכז, מתורגמים על ידי חלק מהאנשים כחינוך לאנטי -חברתיות ואגואיסטיות.

אך ההיפך הוא הנכון.

שיטת מונטסורי רואה בקהילתיות ערך מהותי ביותר. השיטה דוגלת בחינוך לשלום, לסובלנות, להפחתת תחרות ומבקשת להביא את הפרט להבנה העמוקה שכולנו חלק ממארג יקומי עדין, בו לכל חלק תפקיד חשוב ואחריות כלפיי הסובב אותו.

יחד עם זאת, שיטת מונטסורי מאפשרת לפרט את מרחב המחייה שלו, לצמוח ולהתקיים בדרכו, את הכבוד לרצונותיו והכי חשוב- את האפשרות להיות חופשי ובמצב תמידי של בחירה.

חישבו לרגע על חייכם כמבוגרים - אתם בוחרים מתי לחלוק, עם מי לחלוק, מה לחלוק והאם בכלל לחלוק. אז מדוע אנחנו מצפים מילדינו לחלוק כל הזמן (צעצועים, מזון, מרחב וכדומה)?.

כהורים, תפקידנו לגדל דור שמסוגל להכיל את המתח העדין הקיים בין להיות נאמן לעצמי ולהיות רגיש לסביבתי, לראות את עצמי אבל גם את האחרים.

לכבד - ברמה העמוקה, האמיתית והכנה ביותר.

למצוא איזונים שעובדים.

מצד אחד, לא לחנוק את היופי והשוני שבי, בעולם בו לעדר כוח דהירה עצום, כוח לעיתים סמוי של ציפיות והשוואות והתיישרות לפי קו מקובל.

מצד שני, לא להיות שקוע מידי בעצמי עד כדי שכרון ושיכחה שהעולם הוא אחד, ורווחת הכלל היא דבר בלתי נפרד מרווחתי שלי.

בסופו של יום, כאשר אדם מרגיש ממומש - שרואים אותו על אישיותו, צרכיו, מרחבו האישי ורצונותיו- גוברת יכולתו לצאת מעצמו ולאפשר לאחר את אותן זכויות בסיסיות.

להמשך קריאה בנושא קהילתיות לחצו כאן (תרגיל השחלת פסטה)